ריק וחושך. השאיפה היחידה שיש למשהו כמו יקום: דברים מנסים להתאזן, למרות זאת, כאשר מופעלת אנרגיה חזקה (שכמובן לא הגיע משום מקום אם אתם מבינים למה אני מתכוון) דברים יכולים לצאת מאיזון לנצח. כמו כן גם איזון יכול להיות דבר שגוי כאשר האיזון הוא כזה אשר גורר מדי לקיצוניות בשני הצדדים. אצל בני אדם וגם בחלל.
ה"עינים" ממלאות את החושך בדימויים כמו שהמוח ממלא את הריק במחשבות. מחשבות ודימויים אלו יבצרו מטבעו האמיתי של המוח, "אני מפחד מהחושך (ילד סהרורי, לא מקובע, לא מכיר את שלל האפשרויות)". בגלל טבענו האמיתי. שלא כמו הבחירה לעצום עיניים שם נמצא עקביות ונמלא אותה מחשבות רציונליות ודימויים, אומנם בלתי נשלטות על ידי מודע אבל מוכרים ומבוססים על הזיכרון שלנו.
הלכתי מצד לצד מתבונן במוכר, בצורות הרגילות ובמרחב שכבר למדתי להלך בו, שבו אמרתי את מילתי הראשונה. ומאז אני תוהה אם לא נשאר עוד מילים ללמוד. כמו שלמדתי ללכת ולדבר עלי גם כן ללמוד את השפה החדשה. אבל הפעם, אין מקום במוח שאמור לקבל אותה ואין הורה או מורה שיודע להסביר, משום שהיא שלי. לא כמו העברית או המטמתיקה, זה דבר חדש ונורא. שרק אני אדע, ולא אוכל להסביר במילים, ואולי לא אוכל לשלוט בו בכלל.
חלמתי על סוף העולם, יום אחד הוא יגיע, הקץ. הקשר הראשון לסוף היה כשהמזג האוויר התערער. השמים התקרבו לאדמה, והכוכבים יצרו אור לא יציב מצב בו החושך יוצר אור, הלילה לא מאפשר לברוח, הריק מלא בריק...מצב נורא ביותר, ואז, מתוך שרשרת פחדים זו, הגיחה מפלצת, כבר הרגשתי בהוויה שלה מרחפת בשמים,זה יהיה קשה לתאר את החושך שאחז בעולם באותם רגעים, פרטים אחדים נשארו, קווי מתאר. אנשים בפאניקה, במצב ההישרדותי שעוד לא זיהיתי על הבעת פנים אחז בהם. רצנו לעבר הצוק. לעבר קו האופק האחרון. מי שלא מת בנפילה מסתתר בין האבנים.
עכשיו שמתי לב לגלים שבעולם, הכל פועל וזז בצורת גל, כל גל שהוא נשען על גל אחר, הכל רוטט. המציאות מתקיימת כך בצורה הפשוטה ביותר - תנועה במהירות משתנה של החלל של הזמן.
נודעתי אז בבריכה לסוג חדש של גלים - כאלו שמרעידים את בסיס הקיום שלנו, גלים הנובעים מהתודעה ומפרקים את החלל והזמן, גלי נשמה - גלי אבק .
לא הצלחתי להעניק להם שם ולא תדר, לא תצורה ולא עקביות. אלו גלים נוראים. גלים של אשמה ופיקוח נפש, גלים של שותפות גורל אכזרית ותהמיות פתאומית, הם באים בעיקר בחוסר תנועה מהירה, בשניה של אי תשומת לב לאיזון של הקצב.
זה היה רחוק מספיק בשביל לגעת, הוא עמד בקצה של החדר מדקלם את המילים במבטא שלא הבחנתי בו עד אותה עת. העיניים שלו רצות בטירוף סורקות את החדר כאילו לא רואות כלום ומחפשות טווח פוקוס למנוחה. הסתכלתי על אחיזתו הארעית ברצפה ומה שמתחתיה. תוך כדי שהעברתי מבט על האנשים שיושבים לידי, שותקים ומקשיבים כמוני למילים המתגלגלות בחדר ומחשבותיהם משתקפות על האישונים ועל תנועות קטנות בשרירי הפנים. התמקדתי במיוחד במישהי אחת שישבה בקצה השני של החדר, בגלל המרחק בינינו וחוסר הבהירות שנוצר עקב כך לא הצלחתי להסיר את עני מענייה שהיו נראות כאילו מתגלגלות בתוך חלל פניה והידיים שהיו חסרות מנוח רועדות בחוסר שליטה מוחלט. התחלתי להלחץ וניסתי להפנות את תשומת ליבו של האדם האחר שישב לידי אל המחזה המוזר. אבל הוא לא הבין, עסוק עמוק במחשבותיו שלו, התחרטתי על המעשה.
הוא סיים לדבר, אני לא זזתי, כולם הפסיקו לחשוב ומחאו כפיים ברגע אחד. פחדתי שבמקום לחשוב בראש צעקתי בכל אותו זמן את המילים לחדר..
ה"עינים" ממלאות את החושך בדימויים כמו שהמוח ממלא את הריק במחשבות. מחשבות ודימויים אלו יבצרו מטבעו האמיתי של המוח, "אני מפחד מהחושך (ילד סהרורי, לא מקובע, לא מכיר את שלל האפשרויות)". בגלל טבענו האמיתי. שלא כמו הבחירה לעצום עיניים שם נמצא עקביות ונמלא אותה מחשבות רציונליות ודימויים, אומנם בלתי נשלטות על ידי מודע אבל מוכרים ומבוססים על הזיכרון שלנו.
הלכתי מצד לצד מתבונן במוכר, בצורות הרגילות ובמרחב שכבר למדתי להלך בו, שבו אמרתי את מילתי הראשונה. ומאז אני תוהה אם לא נשאר עוד מילים ללמוד. כמו שלמדתי ללכת ולדבר עלי גם כן ללמוד את השפה החדשה. אבל הפעם, אין מקום במוח שאמור לקבל אותה ואין הורה או מורה שיודע להסביר, משום שהיא שלי. לא כמו העברית או המטמתיקה, זה דבר חדש ונורא. שרק אני אדע, ולא אוכל להסביר במילים, ואולי לא אוכל לשלוט בו בכלל.
מיזוג פעולות מפתח, שינוי מרחבי בין תנועה לתנועה, הפרטים הקטנים נראו גדולים יותר עוצמים עיניים, ומדמיינים חפץ ואין לו מסה בעולם האמיתי.
גומעים בשחכה ומפלט דמיון עצור, ובעל כורחו החושים המלומדים תופסים פעולה זאת, מציבים כלל, הכל מתבצע במסגרת החושים התפיסה למודת ניסיון שלנו מהאור גלי הקול והטמפרטורה ..
זה אמור להיות גדול, אבל אין שום החזר, רק אור פרי דמיונו של המח קיימת אי התאמה , והפרי החיי שנראה בעבר יוצא מהקשר המקום והמצב(הפרי מתקיים מהזיכרון והתפיסה הנלמדת. הגודל שלו נצרב בזיכרון אבל בעיניים עצומות אין שום ידעה של מרחב והוא מתקיים ללא צורה), אינו בוסר ואינו רקוב (הוא נמצא בשיא לא במוות ולא לפני למידה על משמעות התפיסה). מוכן לפעולה. טעמתי ממנו בעיניים סגורות, בתוך מסגרת אחת תמידית ואחידה, בלי משקפי החברה ובלי תודעת המתמטיקה והצורות השלמות
אז גיליתי טעם מר ואי הבנה, אבל לא של אלה המשתוקקים לפתרון או חילחול של תודעה, חוסר כזה שחומת הזמן והמרחב תחסום אותה. כאילו יד, סמל עצור, עומד ברחוב בלי כביש או מדרכה. הדרך נגמרת לא בצוק החמלה או בהר המרפא, בקו אופק רחוק. והרגליים לא שומעות את המוח והעניים מעדיפות להסתכל בבניין ליד. אז עמדתי ברחוב והסתכלתי בבניין, בחלון אחד ראיתי ילדה בלי בגדים בוכה, חבר שלה (היה להם אותו צחוק מופרע) יוצא מהחדר מדרגות. והוא מחזיק שקית ביד, שקית גדולה. חשבתי, אם הוא היה רוצה היא היתה יכולה להכנס לתוך השקית השחורה. התקדמתי להתבונן בשמות המשפחות בבניין, שמות מעת אחרת, נצצו לי קרצו לעניי.
בהוד והדר של תקווה נצבים להם זכרונות קלושים מרתכים את עצמם לתוך מראות שב
עניים הפוכות שלא ניתן לראות אלה בחשכת הלילה ורק נצבים להם בניצוצות מחלומות במהלך היום.
וזכרונות מהעבר. הווה נעלם. זה היה עולם שאול.
פעולות בזמן הניתנות להגדרה מחושבות בסבך של רשתות עד לתמונה כוללת שניתן לפרשה \ סבך זה נתקל באירועים רבים, שיקרים, הקשורים בפלט הכולל, לכן חייבת להתבצעה האמתה מול העבר. ומול החוקים שאנו לובשים בתור משקפיים. כל אדם שנתקע בהרף נתקע בשיגעון, תפיסת הזמן שלנו כחברה וכפרט היא המקור לשפיות למציאות האובייקטיבית. או אין סוף הבקשות לחזור אחורה או לגלות עתיד.
צפיה או התרגשות\פחד מהלא מודע (עתיד)
חילקתי את מחשבות העתיד, לשניים . בבירור אלו שניים וכמו כל דבר - שתיים, ריק\מלא. נתעלם כרגע לחלוטין מהאפשרות שמשהו יכול להיות בין מצב שלם לריק, כי קיצוניות היא המפתח להבנה של רגעים, הריק מכיל בתוכו את השלם. אז אוטיסט שנולד, התופס שונה את העולם, לא ידע את גודל כאבו, עד אשר ימפה את הסביבה,
רק מהזכרון מתפתחים הדמיון וראיית הנולד.
חרטה\שמחה (עבר)
המציאות מלמדת לשנוא קצב , אותו קצב שידוע מראש. מתעלל בנו. וכי היכולת לקבוע את קצב זה שיקרית גם היא.
מגוון הרגעים שניתזו מקצה אחד במחשבה לקצה אחר מקולל,
עולם שאול. בן אדם עומד ורואה את צילו משתקף בתווח אפשרותיו כתקלה בזמן, המוח חייב להכיל מסה משתנה כי הוא מעווט הזמן הנפוץ ביותר.
(8)
1 כשעוצמים עיניים, ומדמיינים חפץ ואין לו מסה בעולם האמיתי.
2 הכל מתבצע במסגרת החושים התפיסה למודת ניסיון שלנו מהאור גלי הקול והטמפרטורה .
3 הפרי מתקיים מהזיכרון והתפיסה הנלמדת. הגודל שלו נצרב בזיכרון אבל בעיניים עצומות אין שום ידעה של מרחב והוא מתקיים ללא צורה.
4 הוא נמצא בשיא לא במוות ולא לפני למידה על משמעות התפיסה והחיים
5 בצורה ראשונית בלי השפעת המדיה והזכרון, טעם מטעם ההבנה והדמיון החיי
6 הנסיון לפהנך את הרעיונות הנמצאים מחוץ למסגרת משקפי המטמטיקה והשפה מסתמיים באפר סוג של חומה ברורה של הדעת, בקו אופק כל כך רחוק שרק ניתן להבחין בהפרדה בין השמים וארץ בין האני ואלוהים
7 אפילו שהחיים הברורים מעוררים פחד ובהלה הנסיון להסתכל על קו האופק ומרחב אמיתי, ריק, מעורר חרדה נוראית
8 דימוי להתרחשות המדגימה את האיזון וחוסר האיזון והקט
שקט - כיתה. חדר מרובע. את ואני יושבים על שולחן בקצה הכיתה, מדברים בשפה שאני לא מכיר, מילים קצרות. בינתיים הנחש מסתובב מסביב לחדר, ומתחיל לסגור עליו. "תקשיבי לרעש הזה, לא יאמן, נשמע שמישהו מנסה לקחת משהו שלא שלו" "תקשיבי למילים האחרונות שלי בכל מקום" "תקשיבי למילים שלי שיוצרות גוף, אני לא סובל שום מילים שיוצרים משמעות או אהבה" כשהדלת נפתחת, זרם האנשים לא מפסיק. צרחות מלאות ברגש נזרקות לחדר מפי האנשים. האפשרות של רגש במילים כל כך מפתיע אותנו שאין שום מצב להשאר על השולחן או בחדר. החריצים בקירות לאט לאט גדלים והרעש הנורא שאולי בא מהמזגן ואולי בא מהקירות המתרסקים גורם למישהו להתקפל. מישהו בלי פנים או דעת, הוא מסתיר ביד משהו, אבל לא אכפת לך, את גם לא אומרת לו מה את עושה כשאת מתקרבת לקיר. "עמוס" "במה אתה גאה? במה יש לך להיות גאה?" הנחש כבר הצליח להכניס את הראש לחדר. "מישהו כיבה את האור כנראה, כי עכשיו הוא דולק" והנחש מתקרב זוחל לאט לאט אל עברך. "התשובה באה לפני השאלה" "נשלם להם כדי שילכו, חייבים לעשות עם זה משהו" הקירות מתכסים בריר אפור בזרם התודעה הטועה. עכשיו שהאור דולק נסתכל על שאר האנשים וכולם בעלי מאפיינים של בני אדם. "זה לא מרגיע האמת" התקרבנו לאותו שולחן, ומקרוב הסתכלו על הפרטים הקטנים. כל מני רישומים של ערים נמצאים שם. על השולחן בכיתה. את מנסה להזכר במשהו, באיזה תאונת משאית שראית מזמן..אני מתרחק מהכביש מאז.
מזגן המזגן הוא כל החדר המזגן הוא נושא השיחה הוא הסיבה שאנחנו פה ביחד
הוא מחרחר
אנחנו קופסא עם מזגן כלואים
ההד מקטין את החדר ואנחנו מרגישים קרובים מדי. החדר הזה יכול להיות בכל מקום זה לא משגע אותך? שהדלת תפתח החדר ישתנה הוא יהיה במקום ובזמן אבל בינתיים הוא לשום מקום ובשום זמן שכחתי תקתקתי ועכשיו שאין זמן הכל חוזר. נחש חונק נכרח סביב החדר הוא מבחין בנו ומתחיל לחנוק, רעש של שבירה עמוקה מהדהד בחדר והופך לפיצוץ נורא. אני מנער את הראש הדלת נפתחת ועשרות בני נוער ממהרים להתיישב במקומות שלהם, מוצאים קולות בלי קצב או צורה שכמעט מתגברות על הרעש של הנחש. הם מתערבבים אחד בשני ויוצרים צורות שממלאות עוד את החלל המחניק, הדלת נסגרת. נחש מסתכל עלי כאילו הוא מצפה למשהו, אני רוצה לקום אבל מפחד שכולם יראו שכולם ישימו לב. אני ישן אני בטח ישן - עומד בסלון של הבית שגיליתי בו הכל. חושך השעה מאוחרת מידי הכל רחוק ומתרחק הוא יושב על הספה הוא לא רואה שאני שם הוא נראה חולה ועייף על השולחן מולו מונח גפרור מעלה עשן ,ישן. אנחנו קיימים בעולמות שונים אני מרגיש חלש הרגליים דבוקות לרצפה הידיים והראש נופלים אחורה אני קם ומסתכל מסביב המקום מוכר לי אבל זר ובר חלוף מוקף בשולחנות שמונחים בצורה סימטרית, דמות מתהלכת באקראיות בקצוות החדר ו"האחר הרחוק" מפיק רעש מוזר של בילבול ושחיקת שניים. השפה אינה ברורה לי אני קם. הצבעים מוכרים לי אבל איני מצליח להיזכר מעין, משהו מוסתר ממני כאילו שכחתי חיים וגורלות, "תחושת ריקנות ממלאת" את ליבי ואני אוחז בקיר בחוזקה משעין את משקל גופי עליו צורב בי הפחד שהוא ישבר ואני אפול אל תוך ריק. לאחר כמה דקות של חושך אני פותח בזהירות את עניי ומתבונן האור חזק מדי והאוויר מכביד, אני מנסה ללכת ישר אבל לא מצליח. הרצפה מרגישה רכה מתחת לרגלי:" בלתי אפשרית" והקצה רחוק באופק מתערבל לסחרחורת אני עוצם את העיניים שוב. הכאב מכה בי כמו זרם חשמל הוא מרעיד את כל הגופים המחשבות נעלמות הוא ממלא אותי וממלא את החלל עד חוסר מקום מוחלט
רשימת חוקים שכתבתי מזמן
חוקים ברורים שאינם מוצקים ניתנים לפירוש בהתאם למצב וליצירתו הרגעית
1) שליטה באופן המחשבה היא אבסולוטית ונגישה
2)המחשבה תמיד ולא תמיד משקפת את המציאות בצורה כזאת ובצורה אחרת אבל היא תמיד מודעת למתרחש בפנים
3)תמיד להיות רגיש אבל לא להישלט על ידי האינסטינקט הרגשי
4)יצירה היא המזור היחיד מטעויות העולם ומכאב החיים כי היצירה משקפת ומפרשת את ההגיון והרלוונטיות בקיום
5)הכל בראש הכל בראש אני מתמסר אל השד דרך הפעלה של התבונה
"רע ומר הוא גורלנו" לחשתי לעצמי וכולם בטעות שמעו
סימן שזה קרה, תקענו את עצמנו בזמן נוכך ורלוונטי להסתברות שניהיה שם, היא לחכה את כל הרוע
אין לי שום
דבר
אחר
ניחוש נכון יהיה לנחש באופן מוסכל את המשך הזמן והשינוי שקורה או לא קורה בהרגשה הפנימית. תמיד חשבתי על המוות כמשהו מפחיד ורע כ"ריק" הגדרתי אותו, סוף אמיתי לכל שאינו מעלה שום תועלת או שום מחשבה, אבל לאחרונה הרגשתי שינוי בצורה בה אני מרגיש אל מול המוות, כאילו אני נמצא כבר בתאליך הגסיסה הבלתי נמנע. המוות רוכן לו מעלי המוות בסופו הוא הנחת רווחה מפי, אבל תאליך ההגעה אליו נורא. כמו פרס הוא נמצא שם מסתכל, כמו מישהו שניצח כבר במסלול הריצה ומתגרה באחרים שעוד נאבקים להגיע כמה שיותר מהר,, מחפש להביא פורקן ומנוחה אין סופית . בכל זאת הוא רע, הקיום שלי חשוב כי במוות לא ניתן ליצור דבר, היכולת שלנו ליצור היא המשמעות של קיומנו, היכולת להוסיף אות או קו לעולם, ואולי גם הקשר שנוצר עם אנשים אחרים מביא משמעות דיי אנוכית ורגיעית לקיום שלנו כי קשרים עם אנשים הם סילוף של קשרים בתוך העצמי, בסופו של דבר אנחנו חווים רק עצמנו ולא ניתן לצאת.
אולי אבק הבינה את זה
אני מרגיש בזמן האחרון כאילו כל רגע הוא מלחמה לא מוצדקת על החיים שמגיעים לי בלא שום קרב או מאבק, אני מרגיש שזה לא נכון הצורך הזה להלחם על החיים, בתקופה כזאת באנושות, אפשר לפשט משהו בצורה כל כך קלה וברורה שלא שמים לב :אנשים שונאים את עצמם ורוצים למות. באיחוד בעידן כזה, שהכל קל, הקלות הזו מקנה זמן לחשוב על הקיום ולא רק להלחם עברו, היא גם מורידה ערך מהקיום. כשאתה במלחמה יום יומים אל מול החיים הערך שלהם עולה עבורך אבל
בחלוף הזמן זה לא שנראה שהמצב השתפר ולא שנראה שמישהו אוחז בידית אחרת לפתח ולא שהיה נראה כי פתרנו משהו בכלל האפשריות האלו..אחזה בו מילת ברירה מאז הולדתו הראשונה, תקווה. זה לא היה אבחון קל כמובן, הוא המשיך לזוז כל הזמן ולא הסתכל באותה נקודה. במילים היה מיותר להשתמש, ובכוח לא העזנו מחשש להפיל את איזון הקץ שנשען בו. מחשש להפר את הקיימות הנקייה הזאת שאולי תשנה משהו באיזשהו עתיד או באיזשהו הנחת יסוד של משהו או מישהו או כל דבר. פעלו מתוך פחד מותר להגיד. כמוהו רקדנו מסביב למדורה והסתכלנו ביחד על איך החום הופך שחור ואז אדום ואז לבן. נראה שטבעה של קלייה ברור לנו ולו. משהו נכנס לתוך האש היוקדת ואיש לא הוציא מילה, ברגע אחד היה הדבר בחושך ואז באור מסנוור וכיוצא מחילוף כל כך מהיר בין חושך לאור לא היה אפשר להבין מהו הדבר...כולם גחנו לראות מבעד לעשן, מראה עגום וניצחי..כזה שלא יכול להישרף היה, נצרב אבל, זכרון, והדחקה. תקווה לא ממשית אחזה בו, כמו דיבוק או טירוף. משפט שלא נגמר או מחלה סופנית שזורה במוות. לקחנו אותו לחדר ארוז בדלתיים סגורות ובלי מכשיר הקלטה והעלנו השאלה...מהי תקווה? וכי אז עלו בפניו מחשבות אין סוף ולבסוף זע נע ואמר בשפתיים סגורות ובעניים חתומות כי "עלי היה לשאר שבשביל זה זרקתם אותי" " למדורה" חרץ את לשנו מבין שינוי וליטף אותנו והאכיל אותנו ואמר " אותה תקווה, שגם בכם אוחזת. אותה תקווה שבגללה קו האופק מתקיים, אותו מאגר דמיון קולקטיבי ארור. אותם שמות, מילים מוסר וערכים. אותו שוני בין בני האדם המוביל לאלימות ומלחמה, הבנה בסיסית של אובייקטים אבל חוסר התאמה מוחלט במוסר וברעיונות הכרחיים. עמדות כוח ויצרים חייתים, עיוורי צבעים, חרשים, מוגבלים. אנשי מדבר ואנשי קטבים. אנשים המלאים באמונה ואנשי תקווה בוגדניים..אלו שיכולים לעבד את הזמן במרחב ואלו שלא. כולם נמצאים באותו כוח כבידה"
( D = { ( 2 * 4011)} / (6076 * h ) הנוסחה לחישוב המרחק של קו האופק הפכה פתאום למותרת כשהבנו שלנו יש אותה תפיסה. "בשבילי זה היה לא כזה בראור מה אנ י חושבה עכשיו אוקיי אז נ ראה לי שארני מפחד מאוד ממשהו לא ברור כל כך נ ראה לי שאני מפםחלד מאיזהשהו גורלך שמרגיש לי שהואר הןולך ובא" בשבילם כאילו דבר לא אירע בפועלה הניצחית. נשקקת, מזעזעת. מבעוד מועד נעלו בשביל אלו שבאמת נולדו את הדלתות הנכונות ושאלו אותם שאלות בגוון מגוחך כמו בבית הספר. בדיוק, וכמו בכל מקום שנבנה על ידי מערכת שאינה הישרדותית לחלוטין..
רק קווי מתאר נשארו, רק עצם הוויה בתובנה אילוסטרטיבית הבסיסית ביותר, ולא נוצרה שום אידאה ושום מכלול של מודע קולקטיבי סביב הדברים. רק קולות רקע והד ניצחי, מונצח וישן, להכל היה אותו ריח מאובק מהדהד ונוגע בהוויה של זכרון ילדות ישן. זכרון שהיה מתבסס אך ורק על תמונה או שנבנה עם השנים חסר בסיס אמית, לא משקף אירוע או מצב שקרה. הכל נעטף בחסך, בריק. רוח זדונית שאינה מתחשבת בעצמים פיזים עברה בעולם, חודרת כל פינה ומגרשת כל יחס לחום שאי פעם נודע. בין העלטה הסתתרו בפינות בני אדם קפואים בזמן וראשם קודח ממחשבות שגגה וחרטה אין סופית, הם צעקו במשך ימים ולילות לא שמעו ולא ראו. בין צעקה לצעקה היו לוחשים מילות אזהרה ומתקפלים למעין תנוחה עוברית לא נוחה בכאב. בכל תנועה במרחב כל האובייקטים בעולם נשארו באותו מקום. שיכבה של יאוש כיסתה כל אפשרות לחוש מרקם או טמפרטורה מהעולם.
מצב טואטלי אמיתי משופר, מתוך אותות אזהרה של שנים ידעתי כי אין קץ לכל וכי הסוף הוא קפאון, חשבו הם שאין בעודי ובעיני רוחי ידיעה מרחבית טובה. אבל הם טעו, בין כל מנורת רחוב וכל פנס לילה ראיתי את החושך, גם אם היה עלהם לנסות לגרש את הדבר היחיד שחשוב לי. לכחתי אותם לטיול ומה שהם ראו שם, יכלו לתאר רק הדמיון האמיתי. א אז מרור התפרץ בכל פה רעב ושנהים נשברו
סימון הוא האקט המושלם, לסמן משהו, די בדבר, ובכל תצורה שלו בשביל ליצור משמעות. הדיוק הוא האתגר, די בתנועת ראש קלה ומדויקת כדי לשנות עמדה של אדם עיקש, או גורל לאחד הנוצרה בחיפצו הזכות.
שבועיים לפני , באותו יום התעוררו בבוקר עם הרגשה נוראית , כאב חד בחזה ריקנות איומה בבטן, מראות מטושטשים דרך העניים, רשמים אויניים מהמציאות. מתוך כוס דקה מאוד שנראת יותר כמו אבקה מאשר חפץ אידאלי מזכוכית לגמו ובהו אחד באישון של השני. נעזרים בהסחות הדעת המקובלות הלא יעילות בעליל שלמדו מהחברה. בפאלפונים ובתודעות אחד של השני. נאחזים כמו יונה בפה של שועל.
היא שכבה על מיטה, ערומה, גופה צעיר יותר ממה שזכרתי. המיטה ריקה לחלוטין מכל כרית או שמיכה ורק האור המוזר מהאקג מאיר את החדר, כל מיני צינורות צבעוניים מחוברים אליה לכל חור ועיבר. גחנתי להריח אותה ונדהמתי שהריח שלה נשאר. חיבקתי אותה תוך כדי זהירות יתרה על הצינורות. כי ידעתי שהיא לא תשוב מארץ החצי.
אלטרנטיבות, פעימות, שלכת של עונה רדופה. נדל מתבונן בנוף של חדר העבודה מופעם מהרגשת ריגוש לא נוחה.
זאת לא הפעם הראשונה שחש את התחושות האלו במידה כזאת או אחרת אבל היתה זאת הפעם הראשונה שהרגיש זאת בחלל פנים המוכר לי היטב בסיטואציה שגרתית והדבר הסב לו עצבות איומה. הוא שקל את מהלך האירועים של אותו יום ולא זיהה מאורע חריג, הוא הביט לעתיד וחיפש התלהמות מצופה אך גם שם...לא מצא. ידיו גילה, אחזו בשולחן בעוצמה איומה לא חזקה ולא חלשה. היא מיהר לסרטרט לעצמו בראש משוואה שהרגיש כי רדפה אחריו זמן מה. באותה משוואה שלא ענתה על חוקי המתמטיקה או כל חוק אחר שהגדירו והנחיצו בקיימות שלו. רצה להגיש סוג של פז - מתנה. הוא הציב דברים שאינם שווים הוא ביקש להשלים את הפגום. הוא המציא מקום שכמובן היה מחדל לכל מי שראה שבו, אין משתנה ואין תוצאה , משוואה ברזל הוא גילה. כשאין אז מנסה היקום למדל מעין שלמות בלית ברירה
הנשגב המשלים מתעורר ביום צחיח. בעקבות מילת תודעה. אינטואיציה חסרת מעצורים מתלבשת על עברי החישה..הלכתי בדרך הישר, אל עבר היקום וממשיכי היקום, לא בעקבות רצונות קדומים או קינאה. לא חסר לי דבר ואכן לא היה עלי כלום. ובראותי את אור הבריאה מתנכל לעוזרי האומץ ומשבי המלחמה נשבתי אל מקומות אחרים, עמוקים מאוד בשק.
"מרחיק לכת"
הנחש זחל בעדי
"מרחיק לכת"
נשלה נשמתי
…
גרוי זמן, משיכה, יתד שלוחה עמוק ביצר, יתד התבונה..ולעיתים בערעור המרחיק ומעלה מעל האיפונזה-תקופתית-ניצחית נשמה נשימה אחת כבדה, מספיק עמוקה עד כדי טירוף. נשמתי שוב, נרגע. מסתכל מסביב על הווה משתנה בהרף. גורל וברדק שוב פעם ניצחו הנחתי (כדי) לרמות את הברור...רציתי לחיות וכך גם היה..ויש גורל ויש אלוהי והוא בתוכך עטוף בהווה.
ברגע הברק מכה, ניצוץ מקלף דעת שכזה. ישבתי על קצה הגבעה מסתכל מבעד חלונות זזים וחלונות לא זזים. מתחתית האשמות שהיו מותרות בפי...ברגע שהסתכלתי פנימה חרדתי, אז רציתי להסתכל על חלונות. ישבתי על אותה גבעה משקיף..כמו נץ חשבתי, וכל אדם חולף מהר יותר מקודמו ורק החלונות הלא זזים אלו השייכים לבניינים וחניות עמדו מלכת אבל בתוכם דממה, שעת לילה זו היתה ואני התמכרתי לצלילי הרחוב מאותה גבעה..נשכב על קו האופק..שעות העברתי כמעט תקוע, מרוכז במחשבות ובאנשי העיר השבים אל מאורתם מבילוי או יום עבודה מאוחר..סיפורם והמשמעות אדירה זו שהחזרה בריבוי לעומק….. קרצתי לעוברים ושבים ממרחק כזה שלא יכלו אלה לטעות מי אותו בחר מוזר שיושב על קצה הגבעה בחושך...אותו ימים כפי שניתן להסיק היו ימים של פנאי, אותם ימים כפי שניתן לחשוב היו ימים שרויים בבדידות מבורכת, מחשבות פועל. תקוות מרובות מלאו אותי לגבי העתיד...למרות שלא יכולתי אלה לרצות עדיין….מילאתי את ראותי באוויר המיוזע של העיר וירדתי מן הגבעה מתהלך לאורך אותם רחובות הקוראים בשמות מלאכים, דמויות מיסטיות..רציתי כמו באמבטיה לפתוח את הפקק האדיר של המציאות הרודנית ולנקז את כולם כאחד לחור השחור שאותו הרגשתי..חשבתי שהמציאות האקטיבית הזאת העגומה תשאר כך לנצח. שמשעותם של דברים לא תתבאר ולכל חפץ תיהיה מסגרת נוראה של קונבציות והאשמות מבוססי זכרון שב...בעודי הולך ברוחובות אחזה בי מעין חרדה, חפצים עיבדו משמעות והמיקום הפיזי שלי לא היווה שום נחיצות. רציתי לכחת את עצמי רחוק יותר אבל הפחד לא איפשר לי..החלטתי ברגע אחד שכל המחשבות היפות והעדינות שעד אותו רגע אחזו אותי נעלומו ועלי לשוב הביתה. הדרך היתבה הרגישה מיגעת יותר מאלף דרכים ולמרות זאת מצאתי את עצמי במהרה שוכב במיטתי ומחכה שהשעון המעורר יצלצל ויבשר על הבוקר הבא, כל לילה אותה תקווה עגומה חשבתי ובכל צהריים אותה אכזבה מבשרת רעות.
הם(צליל מתמשך) לא נגמר של מוזיקת כריסמס, אלף אפשרויות בחירה.
טוקיו. האורות האין סופיים, ניתן להפליג עם כל מנורה למשימה.
קימות. למעלה למטה, העיר לא נגמרת, כמו ריקבון שהתפשט רחוק מידי, כולם יושבים בדממה גמורה בבית קפה מהופנטים למדיה, טקיו היא בירת ההיפנוזה בעיני..כל מבט מתחיל מזווית ישרה ומגיע לזוויות שלא חשבתי שאי פעם אציץ בהן.
ברירה טבעית מהולה בבורות. הניצחון שבפרטים הגדולים חוגג כאן. לפני כריסמס.
בבית הקפה בו אני יושב מתנגנות מנגינות כריסמס, מושרת אווירה רומנטית. אני יושב בקומת מעשנים אחת מתוך שלוש קומות נראה שכל קומה יוצרה במלכת מחשבת לבקשה ספציפית, אנשים נראים מרוכזים. אנחנו לפחות עשרה, אבל הדממה מנחה אווירה של בדידות כל אדם אל שלו
"בלי הסלידה שבמערכות יחסים, עם הבדידות השוקקת מוות בצחנת הסיבתיות הנלוזה. נולדנו ולא כך? נולדנו כמו למעין מלכודת מזקקי מציאות שנרדפה יותר מידי שנים. לפחות מתת אהבה נותר נקי. וגם הוא אוי שלא אתחיל להעמיד אותו לדין...כאשר נאמר בקול רם מידי מילים כולם ישמעו, אבל פחדתי"
פה ושם נשמעים שיעולים נמוכים בבית הקפה. צלקות חורף קטנות, הלוואי שמישהו היה קם ופוצח בשיר יפני..או לפחות מנקז אנרגיות למקום ספציפי בצורה זו או אחרת...ה לוואי שהתיק טוק התמידי של שעון היד של יונתן היה מושמע פה מכל הרמקולים בווליום גבוהה, נראה שהקפה הזה המקום, פונה ישירות למוסר שלי והעיר משחקת עם אלמנט ההפתעה. רוגע קיצוני, עוד פעם עולה בי הדימוי ההיפנוטי.
ביקשתי מאדם זקן שיש לידי אש, הוא הגיש לי אותה בתנועות כל כך מחושבות ועדינות כאילו פחד ותיאר כל השלכה, לבסוף לפני שעזב השאיר אותה אצלי בטון מתנצל.
"נשקתי לדמויות הסוף כמו בציור פורטרט של הזמן עצמו, צירופי מקרים עצמו עיניים ולעסו שוב"
בית קפה, אחרי שעת בוקר. סגרירות. גלי נוסטלגיה עוברים לביקור במקום, אנחנו בשכונה אחרת..
ישנתי על הרצפה בקומה העליונה כמעט, בשמיים, בבית מוקפד המשקף חוסר שקט תמידי...היא רקדה מולנו, שלשתינו על הספה, חבר שלה הלך לישון, מסוממים מאין-ברירה והגעגועים למגע אנושי-זר. אווירה משוחררת וטובה עטה חופרת לי בראש באלימות ובאשמה.
שיתנו כוס ועוד כוס, פה ושם עשינו שורה מנציחים את הרגע שוב ושוב עוד לפני שנגמר,
נדהמתי איך אנשים ממרחק גיאוגרפי כל כך גדול ותרבות כל כך שונה מתחברים מ0 ל100 עוד באותו ערב,
קמנו כמובן מרוסקים בוקר אחרי, מנסים להתחבא בבתי קפה מכוסי כריות ואנשי העיר המבוגרים המעבירים את הזמן בשתית קפה ועישון סיגריות.
"נראה לי שמשוגעים מהסוג שלנו אלה מבחנים בעולם דרך משקפי המתמטיקה והצורות השלמות אבל יודעים גם להפטר מהם שצריך וכשלא מזהים אחד את השני"
הרכבת צפופה אבל לא כמו בחלומות שלי על העיר, גם פה, בשיא היום מרחפת שלווה
שלווה היפנוטית מרבדים של שתיקה חולקו פהץ רק הרכבת גונחת בקולות של תינוק..הרמקולים מבקשים שלא לדבר בפאלפון בזמן הנסיעה.
חם ולח ברכבת, ישבה מולי אידיאל היופי הבטולי, ישנה מכוסה שיער שנגזר בקפידה והבריק יותר מהשמש.
זקנה יושבת לידי, אני מסתכל עליה מחייך ומפעיל מעין תאונת שרשרת על פניה, מצמוצים בלתי נשלטים וחיוך מלא ריר וקנאה.
"בין הנשגב לקיים יושבת העיר הזאת בנויה על טבע פראי, אתמול תוך כדי שיחה חשבתי שיהיה מעניין להשוות את סגנון הבניה האירוני לטבע סביבה"
כשאר החיים נראים מובנים הדבר משתנה.